מלחמת לבנון שינתה את פני המחאה בישראל

רן שמעוני, הארץ

לא אמהות רגשניות

רחל בן דור הוציאה לאחרונה ספר בשם "אמא, יצאתי מלבנון! ארבע אמהות — סיפורה של מחאה שהצליחה", שמתאר את קורותיה של התנועה שהובילה במשך שלוש שנים סוערות — מהלילה בו התרחש אסון המסוקים ב–1997 שבו נהרגו 73 חיילים ועד היציאה מלבנון. בשיחה עמה, היא מסבירה שגם בחלוף 20 שנה היא חשה חובה להילחם על הזיכרון ההיסטורי של המחאה הזאת.

"כן, היום אני עדיין נלחמת על הנרטיב", אומרת בן דור, "אנשים חושבים שמה שהוציא אותנו מלבנון הוא איזה רגש קולקטיבי של אמהות רגשניות. אני לא מתכחשת לרגשות, אבל רבאק — זאת היתה תנועת מחאה. תנועה גלילית, מאורגנת ומסודרת, שצעקה במשך שנים וחשפה את השקר לפיו השהייה באזור הביטחון בלבנון מגינה על יישובי הצפון".

רחל בן דור. "עברו מעלינו מסוקים כל היום, שאלתי את עצמי כל הזמן אם זה מישהו שאני מכירה"

השהות של ישראל בלבנון מעולם לא היתה נוחה לבן דור. "האיש שלי נכנס כל הזמן ללבנון, מ–1982 עד 1985. כל הזמן הוא שרד על חוט השערה", היא אומרת, "עברו מעלינו מסוקים כל היום, שאלתי את עצמי כל הזמן אם זה מישהו שאני מכירה". אך בסופו של דבר, אסון המסוקים הוא זה שהניע אותה לפעול, תחושת "חייבים לעשות משהו" שסירבה לחלוף. בתוך חודשיים הפך ביתה בראש פינה למטה מחאה.

רחל בן דור: "אנחנו מהצפון. אף רפול לא יכול היה לומר לנו שלא אכפת לנו מיישובי הצפון"

לצד מפגני מחאה יצירתיים ואינטנסיביים — מהפגנות, דרך מסעות מחאה על גבי אופניים, טרקטורונים וג'יפים, ועד עימותים ישירים מול בכירים במערכת הביטחון — היתה זו גם המציאות של שנת 1997 ששירתה את קול המחאה: אסון המסוקים בפברואר, אסון הסלוקי באוגוסט, אסון השייטת בספטמבר. עם כל הרוג, אזור הביטחון איבד את הסיבה שבגללה הוא קם. עם כל משפחה שכולה, תנועת ארבע אמהות קיבלה סיבה נוספת למחות. הקונצזוס הישן, הספרטני, מת. יחי הקונצנזוס החדש. לאחר בחירות 1999 אהוד ברק קיים את הבטחת הבחירות המרכזית שלו — והורה על היציאה מלבנון.

לדברי בן דור, הצלחת המחאה לא היתה פרי נסיבות, אלא תוצר של מעשים. "הפעלנו מערך גיוס, הקמנו תאי פעילות, ארגנו מיזמי תרבות, הפגנות, פגישות עם מקבלי החלטות ומשמרות אבל, שלצערנו התקיימו פעמים רבות מדי", היא כותבת בספרה. בנוסף, היה תכנון מדויק לפלס את הדרך הארוכה של המסרים האנטי־מלחמתיים אל מרכז הציבור הישראלי דווקא בזכות פטריוטיזם. "היינו תנועה של נשים, אבל זהות הדוברים השתנתה בהתאם לסוגיה", היא אומרת, "כאשר לא היו מוכנים לשמוע נשים מדברות בנושאי ביטחון, ידענו להעמיד בפרונט גם גברים. היו קבוצות בתוך התנועה שמאוד כעסו על זה, אבל זה היה עניין של חיים ומוות".

לטענתה, הזיכרון ההיסטורי הכרחי עבור ההווה. "הרומנטיקה הזאת לא מלמדת איך עושים מחאה — לא היינו ארבע אמהות בלבד, אלא תנועה שלמה מגוונת", היא אומרת. בעיניה, אחד מסודות ההצלחה לעולם יהיה המיקום הגיאוגרפי שבו החלה. "אנחנו תושבי הצפון, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון. אף רפול לא יכול היה להגיד לנו שלא אכפת לנו מיישובי הצפון — כי אלה היו אנחנו. ככה הצלחנו".