"אמא יצאתי מלבנון"

סיפורה של מחאה שהצליחה

הספר שנכתב מנקודת מבטי כמייסדת ויו"ר תנועה ותושבת הגליל, חושף לראשונה סיפורה של תנועת "ארבע אמהות" בראי המסמכים המקוריים.  הספר מעמיד דברים על דיוקם ומתאר את מה שקרה בזמן אמת, באופן שעדיין אינו מוכר לציבור. לשם כך אינני מסתמכת על זיכרוני בלבד, אלא מביאה עדויות ממקור ראשון דוגמת: שיחות עם פוליטיקאים, היחס של התקשורת אלינו, פרוטוקולים מישיבות ומדיונים פנימיים, ועוד.  בעזרת תמיכתם  אוכל לפרסם את הדברים ולהשלים את בניית הארכיון שיציגו את האתגרים שעמדו בפנינו, למן התהוות התנועה לאחר אסון המסוקים, בפברואר 1997, ועד לסיום המלחמה בלבנון, במאי 2000.

"אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש

חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות…"

"בערב נהגנו לטייל לאורך הכביש המקיף את משגב עם ומדי פעם עצרנו לתצפית בנקודה שבה הקיבוץ גובל בכפר הלבנוני עדייסה. לעתים התיישבנו על שקי החול שפוזרו על גג הבונקר, והתבוננו מקרוב בשגרת החיים של התושבים הלבנוניים החיים מעבר לגבול. שגרה שבמשך היום נראתה שלווה למדי, הפכה עם רדת החשיכה, למופע אימים לילי. אחוזי פחד ישבנו והבטנו במה שהתרחש במרחק קצר מאיתנו, בעיצומה של מלחמת האזרחים בלבנון. כמו צופים בסרט עקבנו אחר הכדורים הנותבים, שנורו בין חלונות הבתים והאירו באדום את מסלולם בשמים. בעודנו מרותקים למחזה המבעית שהתחולל לנגד עיננו, אמרתי לרמי: "רק שלא ניגרר למלחמה הזאת. לצערנו, לא הרבה זמן אחר כך, התרחיש הנורא הזה קרה" לא צפינו שרמי יילחם בתוך לבנון בשנים הבאות, ושבננו אור, שזה עתה נולד, ימשיך להילחם גם הוא באותה מלחמה".

כשנולדתם הבטחנו שנגן עליכם. חלמנו שיהיה לכם עתיד ללא מלחמות. וכשגדלתם הלכתם לצבא – ועכשיו גם לכם יש נשק, קסדה על הראש. ככה זה במדינה שלנו, התהפכו היוצרות, הגיע תורכם להגן עלינו. כפי שאמר לי בני הבכור ערב גיוסו, "זה התור שלי". הוא לבש את המדים ויצא לשדה הקרב כדי להגן על המולדת, כי "אין ברירה" – ככה אומרים לנו הפוליטיקאים.

איך יכולנו לקבל זאת בכניעה, כשאנחנו בצפון ידענו זה זמן רב כי המלחמה בלבנון, שבנינו מקריבים בה את חייהם, אינה מגינה לא עלינו ולא על המולדת? האם אין זה תפקידנו כהורים לא רק לקטר על המצב, אלא לעצור את לכתו של דור אחר דור למלחמה, שהפכה לשגרת חיינו?

רק בישראל – אור בני, וחבריו לצוות עוצרים בבית בראש פינה, לחטוף משהו לאכול בדרכם לאי שם.

"הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית…/ הבטחתם לקיים הבטחות…"

לצערנו עברו יותר מדי שנים מאז שהבטחנו שלום בבית. כמה חבל שהתעוררנו לפעולה רק כאשר התרסקו שני מסוקים ונפלו 73 חיילים, שהיו בדרכם למוצבים בלבנון. מדוע רק אחרי שליווינו למנוחות חבר לכיתה של בני, אשר נהרג באסון, החלטתי ש"צריך לקום ולעשות משהו לפני – ולא רק לבכות אחרי"?

בבוקר שלאחר האסון, בפברואר 1997, קראתי לחברותי ולחברי בצפון לצאת ולדרוש מהממשלה לבחון מחדש את הקונספציה, שלפיה להגן על ישראל אפשר אך ורק מתוך לבנון. בתחילת הדרך התלבטנו אם נציג את עצמנו כתנועה גלילית או כתנועת מחאה של אמהות לחיילים, אבל דבר אחד היה ברור – עלינו לקום ולעשות משהו.

בחרנו בשם הסמלי "ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון", על אף שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות. 

האם בזכות ה"מותג" הזה, המזוהה כיום עם היציאה מלבנון, סחפנו את כל הארץ? או שבזכות ההתמדה והנחישות שהפגנו, הארגון היעיל וההתמקדות במשימה, נוצר המותג והושגה המטרה? כך או אחרת, למדנו שכדי להשפיע עלינו למשוך את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור והבנו שנצטרך ליצור עניין בנו ובמסר שלנו בלי שנהפוך לקוריוז מזדמן.

"הבטחתם לעשות בשבילנו הכול להפוך אויב לאוהב…"

כדי שנצליח לממש את הבטחתנו חיפשנו דרך לפרוץ את הקיבעון של מקבלי ההחלטות. ניסינו להבין מה יגרום להם להפסיק לשלוח את חיילינו להסתבך בלבנון, בתירוצים השגרתיים של "אין מה לעשות" ו"אין עם מי לדבר". גם כשהצגנו לפניהם עובדות מוצקות, שהוכיחו כי תפיסת הביטחון בצפון שגויה, השתיקו אותנו בביטול, באמירות דוגמת: "איך אתן מעזות?" ו"מה אתן מבינות?"

לא שיערנו שנותקף מדי יום בצורה בוטה ושנאמנותנו למדינה תועמד בספק. הרי חיינו בקו האש וחינכנו את בנינו לתרום למדינה, להילחם למענה ואף להתנדב ליחידות המובחרות. לתומנו חשבנו שאם ננפנף בתעודות ההצטיינות שלהם בשדה הקרב , נוכיח את הפטריוטיות שלנו ותהיה לנו זכות דיבור.

כשהתרחבנו והיינו לתנועה עממית, הקפדנו להישמר מפני כל תיוג מפלגתי. רצינו לצרף אלינו גם כוחות בעלי אוריינטציה מגדרית ופוליטית שונה משלנו והתעקשנו להוביל מחאה ללא אלימות, במסגרת החוק, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה. לא ידענו אם מחאה שאינה מתלהמת תשכנע את חברי הכנסת להתוות מדיניות ביטחונית לצבא ולא להפך – זוהי הרי העבודה שנבחרו לבצע. מעל כל במה קראנו בקול רם וברור: עליכם למלא את תפקידכם ולדאוג לשלומנו.

"כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים…"

בעת עריכתו של הספר לדפוס, מתחוללות לאורכה ולרוחבה של הארץ הפגנות רבות מאי-פעם נגד השחיתות השלטונית ופגיעתה בדמוקרטיה. השלטון שוב נלחם בלגיטימיות של ההפגנות ומנסה לבטלן, ומנגד המחאה מתרחבת והציבור עוסק בהגדרת מטרותיה ובדרכים להשיגן. נראה שגם כיום מתחבטים באותן סוגיות שאנו התלבטנו בהן וסופגים ביקורת דומה לזו שהוטחה בנו לפני 20 שנה.

ארגוני מחאה וגופים חברתיים עדיין פונים אלינו ומבקשים ללמוד איך הצלחנו להניע את הממשלה לכבות את אש המלחמה בצפון. המציאות הוכיחה כי היציאה מלבנון הוכיחה את עצמה ותושבי הצפון נהנים משקט, אך בימים אלה אי-אפשר עוד לשבת בבית בשלווה. ערכי הדמוקרטיה, מתברר, זקוקים שוב להגנה, והשלטון שוב פועל לשימור כוחו גם במחיר של שלום העם.

הספר הזה נכתב למען כל אלה שהצליחו ועוד יצליחו לגייס את הכוחות לתקן כל מציאות כואבת באופן דמוקרטי. להם מוקדש השיעור שאנחנו למדנו בהקמת מחאה עממית. בתקווה שיצליחו לעבור את דרך החתחתים המצפה להם, להפוך בה כל אבן ולא לחדול עד שתושג המטרה.

להתראות בשמחות.

ד"ר רחל בן דור מייסדת ויו"ר תנועת "ארבע אמהות" – לצאת בשלום מלבנון.

אתר – rachelbendor.com

קבוצה – https://www.facebook.com/groups/2547740401993990 /  

סיפורי לבנון- מהצד של אמהות ומשפחות הלוחמים  –