"ארבע אמהות – תחזרו למטבח"

---

כתבה התפרסמה ב-ynet
23 מאי 2020

שני עשורים אחרי שתנועת "ארבע אמהות" הוכיחה, שדיון ביטחוני הכולל גם אמהות לחיילים יכול לשנות מדיניות – ולחסוך חיי אדם – שוב החזירו  אותי למטבח. אני אמנם אוהבת לבשל, אבל כשהדיון בנושא היציאה מלבנון עלה לכותרות בימים אלה, (ולמרבה הפלא הוא עדיין נסוב על השאלה אם הצעד היה נכון), הייצוג שלנו בשיח, חזר להיות קולה של  האמא הדואגת ותו לא. כתושבת אצבע הגליל, ידעתי היטב שהקונספציה, על פיה נוכחות צה"ל בלבנון מגינה על יישובי הצפון, הוכחה כשגויה. נראה שגם היום זה לא מפריע לאלה שהגו אותה, לקבל במה נרחבת למחזר את הטיעונים שבהם השתמשו אז. שנים רבות של שקט בגליל לא שינו מבחינתם דבר. מנגד, הטיעונים שלנו שוב לא עוברים מסך. הסופרלטיבים אמנם ממשיכים לזרום – "מדהים מה שעשיתן", "התנועה שהצליחה להוציא את הצבא מלבנון" – אבל להכניס לדיון את האופן בו ערערנו את  ההתנגדות במערכת הביטחון ליציאה מלבנון, זה כבר פחות אטרקטיבי. 

"חזרנו לנקודת המוצא",   אמרתי השבוע לשלי יחימוביץ'.  וציינתי בפניה   שבתוכנית שלה, דאז "הכל דיבורים" ברשת ב', ובתכנית של עפר שלח "נכון לעכשיו" בגלי צה"ל,  דעתנו נחשבה והייתה ראויה לא פחות מזו של הדוברים הגברים. שלי ועופר היו חלק מקבוצה בתקשורת, שהעלתה אותנו לשידור והתעניינה בנו ברצינות ולא רק כגימיק.  שם נתנו לנו מקום אותנטי כמי שאנחנו: נשים מן היישוב עם דעה מנומקת לגבי המלחמה בלבנון. 
כשהופענו בתקשורת, נאלצנו לא פעם, לנפץ את דימוי האם הדואגת, שלא מבינה את המציאות הביטחונית שבה היא חיה. כדי לשכנע את הציבור ואת מקבלי ההחלטות בטיעונים שלנו, היה עלינו להרבות בנתונים על המתרחש בגבול הצפון, ולכן השקענו מאמצים רבים בלימוד ההיסטוריה של העימות בלבנון. בגלל היותנו נשים נדרשנו להפגין ידע תיאורטי מקיף הרבה יותר מזה שנדרש מאלה שמולם התייצבנו.

***

המשימה שלנו בסוף שנות ה-90, הייתה קודם כל לברוא שיח שלא היה קיים לגבי הנוכחות של צה"ל בלבנון. בעקבות זאת,  החלו להישמע גם קולות של מפקדים בכירים בדימוס, שקיבלו לגיטימציה ציבורית להשמיע עמדות המנוגדות לקונספציה של מערכת הביטחון. השיח שעוררה תנועה המחאה שקמה ביישובי הצפון,  התגבר  עד שבקיץ -1998 הורה הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק על החלפת הסיסמה "להגן על יישובי הצפון" שנתלתה במוצבים ל"הגנה על הגבול הצפוני של מדינת ישראל". הרעיון שהצליח להשתרש גם בתודעה הציבורית,  הוביל את אהוד ברק להתחייב, שעם היבחרו לראשות הממשלה, הוא יוציא את צה"ל מלבנון. והשאר היסטוריה. 

 לרגע היה נראה, שניפצנו את תקרת הזכוכית שהונחה מעל ראשינו. והנה היום. רוב מוקדי ההשפעה והתקשורת, במפתיע או שלא – סגרו בפנינו שוב,  את הסדק בתקרה שדרכו חדרנו לתודעה הציבורית.   השיח שהתעורר בשם תנועה של אמהות ותושבי הצפון, שדרשו לחיות בלי איום המלחמה, חזר בימים אלה ברובו ללוחמים, או ליתר דיוק למפקדיהם.
כנראה שכך נוהגים אצלנו: להתרפק בנוסטלגיה על שיח לוחמים מסוג מסוים בלבד, והקולות שבאים מ"העורף" – זה ששלח בנים להילחם בלבנון ובאותו הזמן, ספג אלפי קטיושות – נדחקים לשולי הדיון. קולות האזרחים, הם שוב בלתי רלוונטיים,  מתוך תפיסה שאין בהם עניין ציבורי, והם אינם הירואים דיים. נחמה פורתא  היא, שבזכות הקול שהשמענו בימי המחאה זוכרים בתקשורת שיש חובה לקשט את הדיון גם בנוכחותנו. כך למשל, בתכנית טלוויזיה  ששודרה לאחרונה התנהלה שיחה ערה על כל המשמעויות של המלחמה, אולם מהראיון איתנו, נערכו במגמתיות חצאי משפטים, ששיקפו בעיקר את דימוי האמא הדאגנית אשר כל רצונה הוא להציל את הבן שלה ולא אכפת לה משום דבר אחר. כך לדעתי, מושרשים העיוות וההטייה של המסר שלנו. 

בימי המחאה בשלהי  שנות ה-90, האשימו אותנו באנוכיות, וזאת משום  שאיננו מוכנות להקריב את בנינו, כדי להגן על הילדים שחיים בסמוך לקו העימות. הם חזרו על זה גם כשכמה  מחברות התנועה, שביתן נושק לגבול  ענו להם,  שהשהייה בלבנון לא מגנה עליהן ועל ילדיהן. את המנטרות על היותנו אמהות חרדות והיסטריות  אולי הצלחנו לסדוק במעט, ועתה, כמו מאומה לא קרה, חזרנו להיות "קולה של אמא"  הקלאסית. 

הסדרה שעוררה הדים "מלחמה בלי שם" בתאגיד, קיבעה לדעתי עוד יותר את היחס הזה אלינו. הסיקור בכל הנוגע לתנועת "ארבע אמהות", היה לדעת רבים שפנו אלי, מקרב החברות והחברים אשר פעלו בתנועה – שטחי ומתסכל. במקום סיפור על ארגון שקם בגליל וסחף את  שאר חלקי הארץ,  שוב מוחזר הנרטיב  הרומנטי על האמהות הבוכיות והמודאגות והסיפורים שלהן על בניהן. כמי שהקימו והובילו את התנועה בנחישות ובעבודה קשה וסזיפית עד השגת המטרה, היינו שמחות לייעץ לעזור ולהוסיף לתיעוד שנעשה. קיים מידע מקורי ואותנטי הכולל חומרי ארכיון והסברה פיזיים ודיגיטליים, שישפכו אור על היוזמה והפעילות שלנו,  ויחשפו את מה שראינו במו עינינו "האמת על שקר לבנון".אנחנו לא נוותר על מקום שווה ערך בדיונים העוסקים בביטחון ונדרוש  שמקומו של סיפור המחאה יהיה שווה לזה המוקדש לסיפורי המלחמה . אנחנו נביע את דעתנו סביב שולחן הדיונים, אפילו אם נצטרך להביא את הכיסא מהבית.  

---

ד"ר רחל (מדפיס) בן דור, היא מייסדת ויו"ר תנועת "ארבע אמהות", מחברת הספר "אמא, יצאתי מלבנון" שיצא לאור בימים הקרובים בהוצאת ידיעות ספרים. 

דר' רחל בן דור  /0507899944 / הרימונים 6 ראש פינה

ארכיון התנועה